אינואיט

קשה להתייחס אל החיים בארקטי בלא לתת אתת הדעת על האקלים ועל התנאים הטבעיים. מדובר בשטחים נרחבים מאוד וקרים ביותר המאוכלסים בדלילות.

חורף

החורף ארוך וקר. הטמפרטורה יורדת כמה עשרות מעלות צלזיוס מתחת ל-0. הימים קצרים כל כך עד שבאמצע החורף השמש אינה זורחת כלל, והלילה (שלכל היותר משובץ דמדומים) נמשך שבועות ארוכים. משכו של הלילה החורפי משתנה ממקום למקום בארקטי.

יש הרבה מים בארקטי: אפשר לתאר את האזור כאוקיינוס מוקף ביבשות. נוסף על האוקיינוס יש אגמים רבים, נחלים ונהרות. יש הרבה איים באוקיינוס, קטנים כגדולים. קווי החוף הארוכים מחורצים לשונות ים, מפרצים ופיורדים. כמות המשקעים אינה גדולה, אך שלג יורד וסופות מתחוללות ורוחות חזקות נושבות. הנוף מכוסה בלבן. פני האגמים, הנחלים והאוקיינוס מכוסים בשכבת קרח, והיא הולכת ומתעבה ומתכסה בשלג. הקרח מתעבה כל כך עד שניתן ללכת עליו, לנסוע עליו ואף לגור עליו.

אביב

באביב מזג האוויר מתחמם, והשמש מפציעה ליותר ויותר שעות. השלג שמכסה את הקרקע מתחיל להפשיר, וכך גם הקרח שמחפה את מקווי המים. ככל משתקדם האביב הקרח הופך דק יותר, מסוכן יותר לנוע עליו, ונקווים על פניו שלוליות. ציפורי מים מגיעות מהדרום. לאזורים מסוימים מגיעים גם לווייתנים בנדידתם העונתית. הגאות והשפל והזרימה בנחלים סודקים את הקרח שאיבד מחוזקו, וקרחונים נעים במורד הנהרות. קרחונים נעים בים. כלבי ים וניבתנים מתחממים על פניהם.

קיץ

הקיץ קצר ועז. אומנם הטמפרטורה אינה גבוהה – היא נמוכה מהטמפרטורה בחורף ברוב אזורי ישראל (על פי אחת ההגדרות, אזור ארקטי הוא מקום שבו הטמפרטורה הממוצעת ביולי נמוכה מעשר מעלות צלזיוס(, אך שעות האור מרובות, ובניגוד מוחלט לחורף השמש אינה שוקעת (או שוקעת לזמן קצר) ואור תמידי משתרע במשך ימים ואף שבועות. להקות של דגי סלמון וטראוטות שוחות במעלה הנחלים לאזורי הרבייה שלהן. איילי קריבו נודדים צפונה מהיערות. גם כבשי מושק מגיעים לאזורים מסוימים. האדמה סלעית או רטובה וספוגית, והדבר מקשה את התנועה. אומנם אפשר לשוט בקיאק או בסירות עור על פני מקווי המים, דבר שאי אפשר לעשות בחורף, כאשר מקווי המים קפואים, אך התנועה על היבשה היא ברגל. צמחים פורחים, והאדמה מכוסה צמחייה. יש תותים לאכול, ביצי ציפורים לאסוף.

סתיו

בסתיו הטמפרטורות יורדות. החיות שנדדו צפונה באביב ובקיץ, מתחילות לחזור. האיילים (כמו חיות אחרות) עוטים את פרוות החורף שלהם; מפרווה זו תופרים בני האינואיט בגדים חמים. שלג מתחיל לרדת, מקווי המים מתחילים לקפוא. השמש נמוכה בשמיים וכמעט אינה מחממת. קרח מתחיל לכסות את האוקיינוס, והוא נסדק ונשבר על ידי הגאות והשפל וזרמי הים. במקומות מסוימים נערמים שברים ענקיים של קרח. אט-אט הנוף מתכסה לחלוטין בגלימת חורף לבנה, כך גם הים והאגמים. חורף חדש מתחיל.

כיום רוב בני האינואיט גרים בבתי קבע, בכפרים או בעיירות, אך עד שנות ה-50 של המאה ה-20 עדיין שימרו רבים את אורח החיים הנוודי המבוסס על ציד.

בעת שקיימו אורח חיים נוודי, סופקו רוב הצרכים הפיזיים מן החי. בשר, איברים פנימיים ודם שימשו למזון. מהעורות ייצרו בגדים, נעלים, כפפות, יצועים, שמיכות, יריעות עבור אוהלים (לקיץ), חבלים, קיאקים וסירות (עורות מתוחים על שלד עשוי עץ או עצמות), רתמות לכלבים, כלי כיבול, מצופי ציד ועוד. מעצמות ייצרו כלי עבודה, מחטים לתפירה, כלי ציד, פסלים קטנים, בובות וצעצועים, לעיתים אף מזחלות ושלדות לקיאקים ודברים נוספים. במקומות מסוימים השתמשו בעצמות לסת של לווייתנים שצופו בעורות או באדמה לבניית גגות לבתי חורף. מִגידים – בעיקר של איילי קריבו – ייצרו חוטי תפירה. שומן כלבי ים שימש חומר בערה לפתיליות שחיממו והאירו. מחַטֵיהם של ניבתנים ומהקרן הישרה והמסולסלת (שהיא בעצם שן) של חדשן החדקרן (narwhal) ייצרו כלים שונים, פסלונים ועוד.

 מכיוון שחומר הבערה מוגבל אי אפשר לעשן בשר לחורף. אפשר לייבש דגים ובשר בשמש, אך את עיקר ההספקה לחורף משמרים בסתיו. כאשר הטמפרטורות יורדות מתחת לאפס עורמים מצבורים של דגים, כלבי ים, בשר קריבו. את מצבורי המזון מכסים באבנים כדי להגן עליהם מחיות, ונותנים להם לקפוא.

אך לא די בחי כדי לספק את כל הצרכים. עץ שנסחף אל החופים אינו נפוץ במיוחד, ובאזורים מסוימים אפילו די נדיר, ולכן בעל ערך רב. כאשר ראו בני האינואיט לראשונה ספינות עץ של אירופים שטים בימיהם הם התקשו להבין מניין השיגו כמות כה עצומה של עץ. העץ שימש להם למזחלות, למוטות, לחניתות, לצלצלים, לשלדות של קיאקים וסירות, למוטות לאוהלים, למשוטים וכיוצא באלה (במקומות שבהם לא היה די עץ ידעו ליישר קרנים של איילים ולחבר אותן זה לזה כדי לייצר חניתות וצלצלים למשל).

פתילים לפתיליות הפיקו בין היתר מאזוב. סוגים שונים של אבן שימשו לחציבת סירים ופתיליות ולייצור ראשי חץ. אבני צור שימשו להדלקת אש. באזורים מסוימים אפשר היה להשיג מתכת מאסטרואידים, אך ככלל הייתה המתכת קשה להשגה.

מגורים

בקיץ גרו באוהלים. יריעות האוהלים היו עשויות עור, ותצורת האוהלים השתנתה מאזור לאזור. באוהל חיו בדרך כלל משפחה או שתיים, אך לעיתים יותר.

בחורף חיו באיגלואים או במבני אבן ואדמה קבורים למחצה בקרקע. איגלואים (מבנים משלג בצורת כיפה) שימשו למגורים בכל האזורים בעת נדודים או מסעות. שני בני אינואיט יכלו להקים יחדיו איגלו בתוך שעה או שעתיים. איגלו שחיו בו תקופה ארוכה היה גדול יותר וכלל מבואה ארוכה (ונדרש זמן רב יותר להקימו). גם באיגלואים חיו לרוב משפחה או שתיים. בבתי האבן התגוררו בדרך כלל משפחות רבות יותר, אך מבחינת הארגון הפנימי הם היו דומים לאיגלו: הכניסה הייתה דרך מבואה, מעין מסדרון ארוך נמוך שבדרך כלל צריך לזחול בו. לעיתים מבואה אחת התפצלה והובילה לכמה בתים. המבואה בודדה את פתח הכניסה מהקור, מהרוח ומהשלג שבחוץ. במבנה היה בדרך כלל חדר אחד. מול הכניסה, לכל רוחבו של החלל, עמד דרגש שינה וישיבה. באיגלו היה הדרגש עשוי שלג. על הדרגשים היו פרושים יצועים מעורות או מפרוות. בצידי החלל, לאורך הקירות הצידיים, נמשכו דרגשים צרים יותר ששימשו בעיקר לישיבה. הפתיליות עמדו בקצה הדרגש. פתילייה לכל משפחה. מסביב לפתילייה עמדה מסגרת ואפשר היה לתלות עליה סירים לבישול, או להניח עליה בגדים לייבוש.

לרוב היו הקירות הפנימיים מצופים עורות לשם בידוד. איגלו שקירותיו בודדו מבפנים בעורות היה אפשר לחמם לטמפרטורה של עשרה עד 20 מעלות צלזיוס. בקיר היה קבוע בדרך כלל חלון; דרכו נכנס האור. באיגלו היה החלון מקרח, ואם היה עשוי ממים מתוקים, היה שקוף יותר. בבתי האבן בדרך כלל היה החלון עשוי ממעיים של בעל חיים, שגם הוא שקוף למדי ואפשר גם להסיט אותו.

בצמוד למבואה או לחלל המגורים נבנו חללי אחסון לציוד ולמזון. לפחות לחלל אחד שכזה הייתה גישה מחלל המגורים, והוא שימש מזווה.

לעיתים נתנו לכלבים לישון במבואה, אך ככלל, כלבים לא הוכנסו לחלל המגורים.

בית בודד, ללא שכנים, שבו חיה משפחה אחת (או אפילו אדם בגפו), לא היה דבר יוצא דופן, אך לרוב התקבצו יחד כמה משפחות וחיו בכפרים שמנו כמה עשרות נפשות ויותר. בחורף בנו בדרך כלל קאגיק (qaggiq), בית שירה. זה היה איגלו גדול במיוחד שיכלו להתכנס בו כל בני המקום, ונועד לחגיגות שבהם שרו, אכלו, ערכו טקסים ושיחקו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

תחבורה

מזחלות רתומות לכלבים היו אמצעי התחבורה העיקרי של בני האינואיט. אך כלבים יש להאכיל ולא פעם התקשו בני האינואיט לכלכל כלבים רבים. בכמה מהשבטים החזיקה משפחה ממוצעת כלבים אחדים בלבד, והכלבים התקשו לגרור גם את בני המשפחה וגם את הציוד. לכן הלכו רוב בני המשפחה לצד הכלבים. פעמים רבות אף עזרו לכלבים למשוך את המזחלת.

בזכות המזחלת היה נוח יחסית להתנייד בחורף או בשלהי החורף, שכן בתקופה זו הארץ מכוסה שלג והמזחלת מחליקה על פניו בקלות. ומכיוון שגם פני הימים קפואים כלי תחבורה אחד משמש גם ביבשה וגם על פני מקווי המים. שבטים מסוימים נהגו לנדוד בחורף על קרח הים ולצוד כלבי ים בפתחי נשימה. בנסיעה במזחלת על פני קרח הים אפשר להגיע לאיים ולקצר את הדרך בכך שחוצים את הים במקום להקיף שפכי נהרות ומפרצים.

קיאקים – כלי שיט שמקורם בארקטי – שימשו בעיקר לציד. במקומות מסוימים (בני שבט הנטציליק נהגו כך כאשר קנוד רסמוסן פגש אותם ב-1923) לא השתמשו בקיאקים בים אלא רק על אגמים או נהרות רחבים כדי לצוד איילי קריבו (בציד מסוג זה אורבים בתוך הקיאקים לעדר איילים שיחצה את מקווה המים, וכאשר האיילים שוחים עד אמצע המקווה חותרים לעברם וצדים אותם בחניתות).

גם הקיאקים שימשו לפעמים כלי תחבורה. כדי לנייד כמה אנשים וציוד על גבי קיאק קשרו את הציוד מצידי הקיאק כשהוא עטוף בעורות. פעמים אחרות קשרו כמה קיאקים זה לצד זה והם שימוש מעין רפסודה.

היו בשימוש גם סירות גדולות מקיאקים, שיכלו לשאת מספר רב של אנשים וציוד רב. סירות אלו נקראו אומיאק (umiak), והיו עשויות, בדומה לקיאק, ממסגרת עץ מצופה עורות. בניגוד לקיאק, חלקן העליון היה פתוח כמו בסירת משוטים או בקנו. האומיאק שימש לציד של יונקים ימיים גדולים כגון לווייתן קשות ראש (בעיקר באלסקה), בציד מסוג זה אייש אותו צוות של ציידים. הוא שימש גם כלי תחבורה ויכול לנייד כמות גדולה של ציוד ומספר רב של אנשים. בגרינלנד כינו את האומיאק גם "סירת נשים" (women’s boat), משום שכאשר התניידו ממקום למקום בדרך כלל חתרו הגברים לצד האומיאק בקיאקים והנשים השיטו את האומיאק.

בקיץ, כאשר נמס השלג, התניידו על פני היבשה ברגל, וכלבים נשאו חלק מהציוד במנשאים ייעודיים.

נדודים היו עניין שבשגרה עבור בני האינואיט. הם נעו בעיקר בעקבות הציד, על פי דפוסי החיים של בעלי החיים, המושפעים מאוד ממזג האוויר ומעונות השנה. כל משפחה הייתה צריכה לבחור לאן לנדוד בכל עונה – היו כמה אפשרויות, והם לא חזרו בכל שנה בדיוק לאותם המקומות. אך היו דפוסי נדודים שעונות השנה הכתיבו. במקומות אחרים חיו בכפרים כל השנה ובעונות מסוימות יצאו למסעות דיג, ציד או מסחר.

כאמור, לא כל המסעות היו קשורים לציד. יצאו למסע כדי לבקר קרובים או חברים, כדי להשיג דבר מה נדיר, כדי לסחור, או מתוך דבר מה שניתן לקרוא לו יצר הנדודים. מסעות מסוג זה יכלו להימשך ימים אחדים בלבד, אך כאשר נסעו למקומות מרוחקים נסעו לעונה אחת לפחות, פעמים רבות אף לשנה או לכמה שנים – ואף לתמיד.

בקרב בני האינואיט לא הייתה היררכיה חברתית ממוסדת. בשבטים ובמקומות יישוב בדרך כלל לא היה מנהיג מוגדר או צ'יף.

המשפחה הייתה המסגרת העיקרית שאדם השתייך אליה.

בחלוקת התפקידים בתוך המשפחה היה מרכיב מגדרי משמעותי. הנשים היו אחראיות לגידול הילדים, לתחזוקת הבית, להכנת המזון, לעיבוד העורות ולתפירת הבגדים. הגברים היו אחראים בעיקר לציד ולדיג. גברים גם נהגו את המזחלות ושימשו כוח עבודה עיקרי בבניית בתים ומזחלות ובנשיאת משאות. אך חלוקת התפקידים הזאת לא הייתה נוקשה. לעיתים, מכורח או מבחירה, נשים צדו, וגברים – שיצאו לעיתים למסעות ציד ארוכים – היו צריכים, למשל, לדעת לתפור. שיתוף הפעולה בין בני זוג היה קריטי להישרדות, בפרט כאשר ביקשו להקים ולקיים משפחה.

חוקרים שפגשו את בני האינואיט תיארו אותם כהורים אדיבים וסבלניים שאינם נוהגים לצעוק על ילדיהם או להעניש אותם. משפחה כללה לפעמים מלבד הורים וילדים גם סבא וסבתא או דוד או דודה. לעיתים היו מאמצים ילדים (למשל כאשר אישה ילדה תאומים, כאשר ילד התייתם, כאשר אישה לא יכלה לכלכל את הילד). במרבית המשפחות היה הגבר נשוי לאישה אחת, אך היו גם יחסים ביגמיים; לרוב של גבר עם שתי נשים, אך היו גם נשים הנשואות לשני גברים.

השמועה שנחשב מנומס בקרב "אסקימואים" להציע לאורח לשכב עם אשת המארח היא אגדה, אך הרעיון של החלפת בני זוג איננו זר לתרבותם. חילופים כאלה יכולים להתרחש באופנים שונים. לעיתים בהקשר טקסי ולעיתים לא. קנוד ראסמוסן מתאר  החלפה של בנות זוג בין "חברים לשיר" בקרב בני הנטציליק.

הביטוי "חברים לשיר" מתייחס לשני גברים נשואים שהם בני זוג בשירה בעת כינוסים חברתיים. לא לכל אחד חייב להיות חבר לשיר, אך מדובר בחברות בין גברים שבדרך כלל חורגת מעבר לשירתם המשותפת. חברים לשיר פעמים רבות צדו יחד, יצאו יחד למסעות, עזרו זה לזה. הקרבה ביניהם הביאה בדרך כללגם להחלפת בנות זוג למטרות אינטימיות.

היחסים בין משפחות שחיו יחד בכפר היו מבוססים על עזרה ועל תמיכה הדדית. למשל, בתקופה של מחסור במזון, כל חיה שניצודה הייתה מחולקת לכלל התושבים.. היה נהוג גם לדאוג ליתומים ולאלמנות שלא היו להם קרובים שדאגו להם. פעמים רבות יצאו בני האינואיט לציד משותף, ואז נהגו לחלק את הציד בין המשתתפים.

מכיוון שבני האינואיט חיו בקהילות קטנות וכולם הכירו זה את זה, פרטים אינטימיים היו ידועים לכול. כנות ופתיחות היו ערכים חשובים בקרבם. לא ראוי היה להסתיר את האהבות, את הכעסים, את הקנאות וכו'. פרטים אישיים מסוימים חשוב היה שיהיו ידועים, למשל פרטים הקשורים למחזור החודשי, להיריון וללידה, משום שלפי האמונה צייד נדרש לעמוד במגבלות מסוימות – בטאבואים – בבואו לתקשר עם נשים במצבים כאלו, כדי שלא להבריח את החיות, ולהבטיח ציד מוצלח. הסתרה של עובדות או מעשים יכלה לסכן את הקהילה כולה.

תפיסת העולם של בני האינואיט הייתה אנימיסטית. כלומר הם האמינו שלכל דבר יש נשמה או רוח – לכל יצור חי, צומח או דומם; לתוואי נוף כמו הר או נחל וכן לסלע או לחפץ. לאמונה הזאת היו השלחות מעשיות בחיי היום-יום. אם לכל דבר יש נשמה, אז כל פעילות של בן אנוש בעולם משפיעה על הנשמות הללו.

האינואיט ניזונו כמעט באופן בלעדי מבשר, ובכך גזלו לצורך קיומם את גופה ואת חייה של נשמה. לנשמה של החיה הניצודה הייתה אפוא סיבה לנקום. כדי שהנשמה של החיה הניצודה לא תהפוך לרוח רעה שתרדוף את הצייד, את משפחתו ואף הקהילה שאליה השתייך, קיימו בני האינואיט טאבואים באשר לאופן האכילה, הציד והטיפול בחיה. הטאבואים נועדו להפיס את רוחה של החיה הניצודה ולרצות אותה. אם הרוח של החיה אינה נעלבת ואינה נפגעת, אם היא מרגישה שמכבדים  אותה, היא לא תהפוך לרוח רעה אלא תתגלגל שוב להיות אותה חיה, ותרצה שאותו צייד יצוד אותה שוב.

כך גם בנוגע לאדם שמת. כדי שנשמתו לא תהפוך לרוח רעה אלא תעלה (או תרד) לארץ המתים, היה על קרוביו לקיים טאבואים הקשורים למוות. וכך, נוסף על הטאבואים הקשורים לציד ולמוות, היו טאבואים הקשורים להיבטים רבים של החיים: היריון, לידה, מחזור חודשי, אכילה, תפירת בגדים ועוד. הטאבואים עצמם היו שונים משבט לשבט.

חוץ מהטאבואים היו אמונות באשר להשפעה של התנהגות מסוימת על תכונות של בני אדם. בעיקר בהקשר של ילדים או של נשים בהיריון. נשים בהיריון נמנעו לעיתים מאכילת דברים מסוימים, או ממשימות מסוימות, כדי להשפיע על העובר שבבטנם להיות מהיר יותר, חזק יותר, מוכשר יותר.

השמירה על הטאבואים נועדה לרצות את הרוחות, להגן על בני האדם ולמנוע מבעוד מועד מצוקה וסבל. האינואיט השתמשו בעוד שיטות לתכלית זו. שיטה אחת הייתה קשורה לשמות. האינואיט האמינו כי לשמות יש כוחות. כל שם נושא בחובו כוחות ותכונות המשפיעות על מי שקרוי בשם זה. הנשמות של אנשים מתים שנקראו באותו שם גם מגינות על בני האדם הקרויים בשמם. השם ניתן בדרך כלל במהלך הלידה, אך בשבטים מסוימים היה נהוג להוסיף שמות לאדם במהלך חייו, בין היתר כדי להרבות את הכוחות ואת ההגנה ששמות אלו  הבטיחו.

שיטה נוספת הייתה שימוש בקמעות. קמעות יכלו להיות חלקי חיה (מקור של אדרית, ציפורן של דוב וכדומה), דמות מגולפת או חפץ (בדרך כלל חפץ בעל משמעות לאדם המשתמש בו כקמע. לדוגמה, הבד שבו עטפו אותו לאחר שנולד). את הקמעות תפרו לתוך הבגדים, או לבשו אותם, או הניחו בתוך הקיאק, למשל, והם סיפקו הגנה ונתנו כוחות.

העולם על פי מסורת האינואיט מלא רוחות ויצורים על-טבעיים אשר אפשר לפגוש במרחבים (ראו סיפורים). מקצת הרוחות הן שדים ורוחות רעות, אחרות הן רוחות טובות. חולי, מחסור ושאר מצוקות נבעו מהתרחשויות הקשורות לנשמות, וכדי לגלות את הסיבה ולטפל בה היה צורך לתקשר עם הרוחות. התקשור עם הרוחות נעשה באמצעות טקסים, על ידי אנגטקוק – שמאן.

אנגטקוק (או אנגקוק. ברבים אנגטקוט או אנגקוט) הוא אדם (גבר או אישה) שיש לו יכולת לתקשר עם רוחות ולצאת למסעות בעולמותיהן. על פי האמונה של בני האינואיט כל חולי או צרה נובעים מהתרחשויות בעולם הנשמות או הרוחות. כדי להבין את שורש הבעיה יש לתקשר עם הרוחות ולעיתים אף לצאת למסעות, להיאבק בשדים או להפיס את זעמם של יצורים על-טבעיים השולטים בכוחות הטבע.

לא הייתה דרך אחת להיהפך לאנגטקוק. ניתן היה להתלמד אצל אנגטקוק, אך לעיתים אדם נקרא לתפקיד דרך חלומות, חזיונות או חוויות אחרות. אנשים ששרדו מצוקות קשות, כמו יתמות אכזרית, היו מועדים להיהפך לאנגטקוק. בכל מקרה, אנגטקוק פעל בעזרת הרוחות העוזרות שלו, ולכן כדי שאדם יהיה אנגטקוק צריכה הייתה להיות לו תקשורת עם רוחות שבחרו להיות לו רוחות עוזרות. קשר או תקשורת עם רוח מסוימת לא הייתה דבר שאפשר להוריש או לתת. כמו קשר בין שני בני אדם, הקשר היה ייחודי לאדם מסוים ולרוח מסוימת, ואדם יצר את הקשר הזה בעצמו. ככלל, לכל אחד היו רוחות עוזרות ומגינות, אך אנגטקוק היה יכול לתקשר עם הרוחות העוזרות שלו, לקבל מהן הגנה ועזרה כאשר יצא למסעות שמאניים, וכן היו לו רוחות עוזרות חזקות יותר, ולעיתים גם רבות יותר משהיו לאנשים רגילים.

אנגטקוק היה יכול להיות אנגטקוק טוב או רע. כלומר מי שמנצל את כוחותיו כדי להיטיב עם בני האדם או מי שמנצל את כוחותיו כדי להיטיב רק עם עצמו או כדי להסב נזק לאחרים. הייתה אפוא מידה של סיכון בהסתמכות על כוחותיו של אנגטקוק. על פי רוב, האנגטקוק היה מוכר למי שזימן אותו, הייתה ביניהם היכרות קרובה מתוך חיים משותפים בקהילה קטנה, ולכן היה קל יחסית לטפח יחסי אמון.

האנגטקוק נקרא לפעולה כאשר מישהו סבל מחולי, כאשר מישהו הבחין שהוא נרדף על ידי רוח או על ידי יצור על-טבעי וכאשר הקהילה סבלה מקושי או ממחסור, למשל במזג אוויר סוער מתמשך, או מחסור בחיות ציד. כמו כן אנגטקוק יכול להיקרא כדי לבצע טקסים שנועדו להגן (טקסים בשעת לידה, שנועדו לגונן על הנולד מפגיעות במהלך חייו, או טקסים שנועדו לסייע לאדם במשימה שאליה הוא יוצא). כמו כן אנגטקוט פעלו לעיתים ממניעים אישיים, כדי לנקום על עוולות שנגרמו להם או פשוט מתוך יצר הרפתקנות וסקרנות.

אנגטקוק פעל במבחר שיטות. למשל בניהול טקסים, שאליהם בדרך כלל התכנסו בני הקהילה. טקס כזה כלל שירה ולפעמים שיתף האנגטקוק את הקהל בדיאלוג עם הרוחות. הטקסים נערכו בדרך כלל בחלל סגור ומוחשך (איגלו או אוהל). לעיתים היה האנגטקוק מוסתר מאחורי וילון, ולפעמים אף עירום או קשור. בשיטות אחרות היו שרים לחשים (בדרך כלל בסתר או בלחש) או השתמשו בקמעות.

המסעות שאליהם יצאו אנגטקוט יכלו להיות מסעות של הנשמה בלבד (הגוף נשאר מאחור) או מסעות שאליהם יצא האנגטקוק בגופו. מסעות יכלו להיות אל מחוץ לאיגלו בו יושבים, כדי להתעמת עם רוח רעה שנמצאת בסביבה. אך הם גם יכולים להיות לתחתית האוקיינוס כדי לפגוש את ניליאג'וק גבירת הים, או לירח או לארצות רחוקות.

כמו בתרבויות נוודיות אחרות היה האירוח פן חשוב בתרבות האינואיט, והחיים בקהילות קטנות אופיינו בביקורים הדדיים ובביצוע משימות יחד. כמו כן נהגו בני האינואיט להתכנס לסעודות, לערבי שירה, לטקסים ולמשחקים. דיג בסכרים שבנהרות, בעונת הקיץ, מתואר לעיתים כבילוי קהילתי. ילדים, נשים, זקנים וגברים ירדו יחד לנהר, השתכשכו במים אגב מרדף אחר הדגים; צחקו וחגגו בצהלות ובטקסים כאשר ילד לכד דג בפעם הראשונה.

כינוסים ומשחקים

בחורף הקימו לרוב קאגיק (qaggiq), שהוא בית שירה, ריקודים, התכנסות. השירה הייתה מרכיב מרכזי בכינוסים. השירה יחד הייתה בילוי או חלק מטקס, ולעיתים שרו שירי לעג (ראו שירה). כמו כן אכלו, רקדו ושיחקו משחקים. לעיתים התכנסו גם בחורף בחוץ כדי לשחק או להתחרות.

במקומות מסוימים היו כינוסים קבועים, למשל בחגים שחוגגים באותו מועד כל שנה. והיו גם כינוסים טקסיים יזומים שבהם משפחה או קהילה הזמינה בני קהילה ובני קהילות אחרות להשתתף, למשל חגיגת השליח (messenger feast), שנהוגה בקרב בני היופיאק באלסקה.

בקיץ התקיימו הכינוסים בעיקר בחוץ. כפי שצוין, דיג היה לעיתים מעין כינוס חברתי. במקומות שבהם צדו לווייתנים היו חגיגות וכינוסים הקשורים בציד. לעיתים שיחקו במשחקי כדור ובמשחקים אחרים, מבוגרים כילדים. כך סיפר קנוד ראסמוסן על אחד המשחקים שראה כשביקר את בני שבט הנטצליק בשנת 1923:

"משחק מסקרן, אהוב במיוחד על הילדים, היה משחק הרוחות, אשר בו הילדים חיקו והציגו בהומור מושחז טקסים שמאניים ומצבים של פחד מרוחות רעות. הם הציגו טקסים שלמים ואמיתיים, לחמו באויבים בלתי נראים בדיוק כפי שהמבוגרים עושים; למעשה הם אפילו השתמשו באותם לחשים ששמעו את הוריהם מבטאים כאשר חשו פחד וסכנה. אף על פי שהמשחק הזה היה חילול מוחלט של כבוד הרוחות, קהל המבוגרים געה מצחוק, כאילו התענגו לראות את הרשע ואת ההיבטים הקשוחים והקודרים של החיים מוצגים כדבר מגוחך. קרה לפעמים שכמה שעות לאחר מכן התקפה של חולי או אולי חלום רע דחקו במבוגרים לבצע טקס שבמהלכו הם מתגוננים נואשות מפני אויבים חבויים, בדיוק באותם אמצעים שהילדים שמו ללעג במשחק. כאשר שוחחתי על עובדה ראויה לציון זו עם חברי קוּבְדְלוּאִיטְסוֹק ושאלתי אותו אם זה חכם ללעוג לרוחות, הוא ענה, כשעל פניו הבעה של פליאה גדולה, שהרוחות אכן מסוגלות להבין בדיחה."                  (The Netailik Eskimos, Rasmussen, pp. 68-69)

סבתא סורגת היה משחק נפוץ, כמו גם ירייה בחץ וקשת על דמויות משלג. ילדים שיחקו בבובות ובמשפחה (עם אוהל או איגלו קטן, וחפצים קטנים), במשחקי הרכבה (של עצמות למשל) ועוד ועוד.

שירה

פעמים רבות מתוארים בני האינואיט כאנשים שרים; שרים לעצמם בשעת העבודה הן שירים שעברו מדור לדור הן שירים שחיברו בעצמם. כולם כתבו ושרו שירים, אם לעצמם אם לכולם. הם נהגו לשיר יחד בכינוסים חברתיים ובטקסים; גם לחשי קסם היו שרים (בדרך כלל בסתר). כלי הנגינה היחיד שניגנו בו היה תוף יד גדול: ביד אחת החזיקו בידית שלו ובשנייה הכו בו במקל. הזמר היה שר ומכה בתוף כשהוא מתנועע ורוקד במרכז החלל. במקומות אחרים היו מתופפים יושבים ושרים ורקדנים רקדו. בכינוסים חברתיים נהגו לשיר שירי לעג: מי שנפגע מאדם היה כותב לו שיר לעג ושר אותו לפני כולם. הוא היה מטיח בפוגע, באמצעות השיר, את כל האשמותיו, והפוגע היה עונה בשיר משלו, וכן הלאה, עד שאחד מהשניים היה מנצח בתחרות השירה. תחרויות השירה היו יעילות בפתרון מריבות וסכסוכים משום שפעמים רבות היו היריבים חוזרים להיות חברים אחרי שהשמיעו את כל טענותיהם.

צורה נוספת של שירה מסורתית היא שירה גרונית (katajjaq). בשירה גרונית מפיקה הזמרת קולות מעומק הגרון. באופן הזה ניתן להפיק מגוון צלילים בו זמנית. שירה זו בוצעה בעיקר על ידי נשים, ובדרך כלל בזוגות, כאשר הן מביטות זו בעיני זו וכל אחת מפיקה צליל בתורה. כך שרו גם שירי ערש או התחרו זו בזו כשעשוע ומי שצחקה ראשונה הפסידה. כיום יש זמרות וזמרים המשתמשים בטכניקה המסורתית הזאת כדי ליצור מוזיקה עכשווית.

סיפורים

ככלל האינואיט ראו בסיפורים שלהם סיפורים היסטוריים. חלק מהסיפורים שסיפרו היו על אירועים מהעבר הקרוב. סיפורים אחרים היו עתיקים וגוללו התרחשויות משחר הזמנים, סיפורים שאנחנו היינו מכנים מיתולוגיות.

בסיפוריהם אנגטקוט יוצאים למסעות ועושים פלאות, בני אדם הופכים לבעלי חיים ולהפך, ואנשים חיים עולים לשמיים או יורדים לתחתית הים והופכים לגרמי שמיים או לכוחות השולטים בטבע. כך, על פי מסורות רבות, השמש והירח הם אחות ואח שלאחר חיים מלאי אכזריות, צער, הרפתקאות ויצריות עולים לשמיים; האחות רודפת אחרי האח סביב בית השירה והם עולים והופכים לשמש ולירח. במרדף כל אחד מהם מחזיק בידו לפיד בוער, אך הלפיד של האח אינו בער כהלכה.

ניליאג'וק או סדנה, כפי שהיא מוכרת בדרך כלל, היא גבירת הים, או גבירת הציד. גם היא נולדה ילדה רגילה עד שפעם אחת, בעת שהייתה על כלי שיט, נזרקה מהסירה, ולאחר שנאחזה בסירה, חתכו את מפרקי אצבעותיה. מאצבעותיה נוצרו יונקים ימיים, והיא שקעה למצולות הים והפכה לגבירת הים. כאשר בני האדם אינם מקפידים על הטאבואים, היא מחביאה בזעמה את כל חיות הים והיבשה וגוזרת על בני האדם רעב.

גם ברק ורעם הם אח ואחות יתומים שעלו לשמיים לאחר שננטשו.

סילה או נארסוק היה פעוט, בנו של ענק שבני אדם התעללו בו עד שהפך להיות מגז האוויר.

כפי שניתן להבחין בדוגמה האחרונה, העולם מאוכלס ביצורים לא אנושיים שאינם רוחות או בעלי חיים, ובהם ענקים, גמדים, מיני מפלצות, יצורים פלאיים, חיות בדמות אדם, דובי קוטב ענקיים אשר ניתן לפגוש במרחבים הארקטיים העצומים.

אומנות

בזמנים עברו, לפני המפגש עם האדם הלבן, באה האומנות של בני האינואיט לידי ביטוי בעיקר בתפירה ובגילוף. תפירה הייתה מזוהה בדרך כלל עם נשים וגילוף עם גברים. בני האינואיט תפרו את כל הלבוש בעצמם. הם צדו את החיות, עיבדו את עורותיהם, ייצרו מחטים וחוטי תפירה. בכל שבט התפתח סגנון אופנתי של לבוש. בסגנון באה לידי ביטוי הזהות המגדרית והשבטית. בכל סגנון התפתחו אופנות, העדפות ובחירות אסתטיות על פי נטייתה של כל תופרת. עוד ביטוי אומנותי אופייני לנשים היה קעקועים. בעיקר קעקועי פנים, סביב מפרקי הידיים, הזרועות, הירכיים. הקעקועים נחשבו יפים, ונעשו לשם גנדור, אך פעמים רבות הם ייצגו אלמנטים וסמלים מהתרבות.

חומרי הגלם הזמינים לגילוף היו שנהב (ממחטיהם של ניבתנים או מקרן של חדשן-חדקרן), עצם, עץ (שנסחף לחופים) ואבן. חוץ מחפצים שלעיתים שולבו בייצורם אלמנטים אסתטיים, גילפו האינואיט דמויות של בני אדם, בעלי חיים ודוממים. פסלים אלו שימשו למשחק ולעיתים גם קמעות. טכניקה אומנותית של חריטה באבן או בשנהב הייתה גם היא בשימוש.

כמו כן הקימו בני האינואיט פסלי אבן גדולים לא פעם בדמות אדם, אך במקרים אחרים בצורות אחרות, ולעיתים גם כגדרות. מבנים אלו נקראים אינוקסוק (Inuksuk) ונבנו כדי לציין אירוע, מקום או דרך, כדי לסייע בניווט, או כדי לכוון עדרים לאזור מסוים בעת מרדף.

במחצית השנייה של המאה ה-20 החלו בני אינואיט בצפון קנדה ליצור הדפסים ולבטא בהם את סגנונם האומנותי הייחודי. בציוריהם באים לידי ביטוי ההיכרות הקרובה של בני האינואיט עם עולם החי ועם הטבע הסובב אותם. טרנפורמציות של בעלי חיים ובני אנוש מתגלמות בציורים רבים, וכן סצנות מהחיים ודמויות או התרחשויות מסיפוריהם.

לצד ההדפס והציור, גילוף ופיסול ממשיכים להיות נפוצים גם בימינו. עבודות בעור ותפירת בגדים חמים ממשיכות להתקיים. יוצרים מבני האינואיט (ואחרים) מצלמים סרטים עלילתיים, תיעודיים ושחזורים היסטוריים של החיים המסורתיים. הסרטים התיעודיים מעלים לסדר היום בעיות שהאינואיט מתמודדים איתם, ועוולות שנגרמות להם.

 

שפתם של האינואיט שייכת למשפחת השפות האסקימו-אלואטיות, שכוללת שפות המדוברות באזורי החוף של אלסקה, באיים האלואטים, בצפון הארקטי של קנדה ובגרינלנד. שמה של השפה של בני האינואיט שונה ממקום למקום, והיא מדוברת בצפון אלסקה, בצפון הארקטי של קנדה ובגרינלנד. השפה משתנה בהדרגה על פני הרצף הטריטוריאלי וניכרת שרשרת של ניבים . כל ניב מובן לדוברי ניבים הקרובים אליו, אך דובר ניב מאלסקה לאו דווקא יבין דובר ניב מגרינלנד. החלוקה לניבים אינה חד-משמעית, לכן קשה להגיד כמה ניבים קיימים (או היו קיימים). בכל אופן רוב הניבים הולכים ונכחדים בעוד אחדים הופכים לניבים השולטים. בגרינלנד מדוברים כיום שלושה ניבים, אך הנפוץ ביותר הוא ניב ממערב גרינלנד הנקרא "קאלאליסוט" (Kalaallisut), שהוא גם הניב הרשמי של גרינלנד. בקנדה מדוברים כמה ניבים, המדובר ביותר הוא אינוקטיטוט (Inuktitut), ובאלסקה כמה אלפי בני אדם מדברים ניבים שונים של אינופיאק (Inupiaq).

אינטראקציה משמעותית יותר של בני אינואיט מגרינלנד עם אירופים החלה בתחילת המאה ה-18 כאשר איחוד ממלכות של דנמרק ונורבגיה התיר הקמה של חברת סחר ומיסיון לותרני ליד נוק בגרינלנד של ימינו. זה אירוע שמסמן את תחילת התקופה הקולוניאליסטית בגרינלנד. דנמרק המשיכה להחזיק באי לאחר שהאיחוד עם נורבגיה התפרק, והוא בשלטונה עד היום. החל מ-1979 גרינלנד מנוהלת כאוטונומיה, ועם השנים האוטונומיה מתרחבת ולשלטון המקומי נוספות עוד ועוד סמכויות. בימינו גרינלנד מתלבטת אם להפוך למדינה עצמאית.

 

בצפון קנדה בשנות ה-50 של המאה ה-20 עדיין היו בני אינואיט ששימרו את אורח החיים המסורתי. הם "חיו מן האדמה" (lived off the land), כפי שנוהגים לקרוא לכך בימינו. אך המגע עם אירופים וההכרזה על היות ארצם חלק מקנדה, הורגשו מאוד כבר אז. ציידי לווייתנים היו מהראשונים שיצרו קשר עם קהילות מקומיות. תחנות מסחר שנועדו לסחור עם האינואיט בפרוות יוסדו, מיסיונים נוצריים הוקמו. פה ושם גם מגלי ארצות, אנתרופולוגים וגאוגרפים הגיעו במסעות חקר. החברה המקומית חוותה שינויים עצומים בעקבות החשיפה לרעיונות, למוצרים, לטכנולוגיה ולידיעות על אודות המתרחש מחוץ לארצם.

משנות ה-50 של המאה ה-20, מתוך כוונה מוצהרת של הממשלה הקנדית להיטיב עם האינואיט, הם עוברים תהליך של דיכוי תרבותי שיטתי (כמו קהילות ילידות אחרות בקנדה ובארצות הברית). בעבר כלל הדיכוי, לפחות בקהילות מסוימות, הרג של כלבים (שהיו חיוניים לקיום אורח החיים הנוודי), יישוב במבני קבע ואכיפת חוק חינוך חובה שעל פיו ילדים מנותקים ממשפחתם ומביתם ונשלחים לפנימיות מרוחקות שבהן נאסר עליהם לדבר בשפת אמם.

בשנים האחרונות הממסד הקנדי מכיר, במידה מסוימת, בנזקים שגרמה התנהלותו. בשנת 1999 הוכרזה טריטוריה חדשה בקנדה (כמו שארצות הברית מחולקת למדינות כך קנדה מחולקת לפרובניציות ולטריטוריות). טריטוריית נונובוט יוסדה על שטחים שהיו חלק מהנורת'-ווסט טריטוריס (הטריטוריות הצפון-מערביות). נונובוט כוללת חלק נרחב מהשטחים שבהם חיו בני האינואיט במשך הדורות. היא הטריטוריה הגדולה ביותר והצפונית ביותר בקנדה, רוב תושביה הם בני אינואיט, והיא אוטונומיה של בני אינואיט. גם במקומות אחרים בצפון קנדה שבהם מרוכזים בני אינואיט הם זוכים לאוטונומיה תרבותית מסוימת.

האינופיאק, בני האינואיט מצפון אלסקה עברו תהליכים דומים. מסיונרים, ציידים, סוחרים, עובדי מחצבים וקידוחים, אנשי חינוך ונציגי ממשל הטביעו את חותמם במעבר מהחיים המסורתיים לחיים בשלטון מודרני, שייסדו והשליטו בני תרבות מיבשת אחרת.

התפוררות המרקם החברתי, עוני, התמכרויות, אובדן התרבות ושאר בעיות שנפוצות בחברה שמופעלים עליה לחצים עצומים של שינוי ודיכוי הם מנת חלקם של בני האינואיט. בעשורים האחרונים ניכרת התחדשות תרבותית ועניין מחודש במסורות העתיקות. הצלחות בתחום הפוליטי, כמו ייסודה של נונובוט, נותנות תקווה לבני האינואיט בהחייאת תרבותם הייחודית. עם זאת הקשיים שעימם מתמודדים בני האינואיט עוד רבים, ונוסף על ההיבטים החברתיים-תרבותיים, חייהם מושפעים גם משינויי האקלים, המורגשים ביתר שאת בקוטב. החורפים חמים יותר, הקרח שמכסה את הים מתפרש על פני שטחים קטנים יותר, ובמשך ימים מעטים יותר בשנה, כמו כן הוא דק יותר ומסוכן יותר להתנייד עליו. שינויים כאלה משפיעים על בעלי החיים ועל בני האדם הנסמכים עליהם, ודורשים מהם להסתגל למציאות אחרת או להיכחד. גם הפיתוח בארקטי מביא עמו שינויים ויוצר קשיים. תחנות כוח הידרואלקטריות משפיעות על המליחות ועל טמפרטורת המים במפרץ הדסון. מחצבים וקידוחים גורמים נזקים סביבתיים משל עצמם, ואלה משפיעים על בעלי החיים ועל בני האדם ועל היכולת שלהם להתקיים.

לא ברור לגמרי מה מקור המילה "אסקימו". ההשערה המקובלת ביותר כיום היא שמקורה בשפה שמדברים בני האינו (Innu) ממזרח קיוביק ולברדור שבקנדה. בשפתם משמעות המילה היא "שורכי נעלי שלג" (אנשים ששורכים נעלי שלג), והם השתמשו בה ככינוי לבני האינואיט שגבלו איתם מצפון.

במשך השנים השתרש פירוש מוטעה של המילה אסקימו, ועל פיו משמעותו "אוכלי בשר נא", פירוש מעליב, המציג אותם כאנשים חייתיים וחסרי תרבות וכמי שאכילת בשר נא הוא מאפיינם המרכזי.

עם או בלי קשר לכך, בני אינואיט רבים רואים בכינוי "אסקימו" כינוי לא ראוי, בעיקר משום שאינם מכנים כך את עצמם. למילה אסקימו אין משמעות בשפה שלהם, והיא למעשה כינוי שהדביקו להם אחרים. הם מעדיפים את הכינוי שבו הם קוראים לעצמם: אינואיט, שבשפתם משמעו אנשים.

בספרות ובמחקר נהגו להכליל מבחר של תרבויות ארקטיות בכינוי אסקימואים: בעיקר הכלילו את בני האינואיט בגרינלנד ובצפון קנדה, את האינופיאק, שהם בני האינואיט מצפון אלסקה, ואת היופיק, ששוכנים בדרום מערב אלסקה ובמזרח סיביר. יש דמיון רב בין התרבויות הללו, גם בשפה וגם בתרבות, והם חולקים אבות קדומים משותפים, אך יש גם שוני רב.

ובכל זאת המילה אסקימו עדיין נפוצה, שכן רוב האנשים מכירים את השם אסקימואים, אך אינם מכירים את השמות אינואיט ויופיק. גם רוב הספרות שנכתבה בנושא במהלך המאות ה-19 וה-20 משתמשת במושג אסקימו. נוסף על כך, עדין לא השתרש מושג מקובל אחר אשר מכליל את משפחת התרבויות הארקטיות של צפון אמריקה.