כשהתחלתי לקרוא סיפורים של בני בלאקפוט נתקלתי מידי פעם במונח איניסקים או אבני בפלו ותהיתי במה בדיוק מדובר. אחר כך יצא לי להיתקל בהם בכתביהם של אנתרופולים וחוקרים, מוזכרים בעיקר בתאורים של טקסים או צרורות רפואה שונים. הסתבר לי שאבני בפלו הם חפץ די נפוץ בצרורות הרפואה השונים שלי בני הבלאקפוט. למדתי שמדובר

מתי שהוא בינואר 2024, נפגשתי עם שרון אביב ללייב על סיפורים עתיקים. קיימנו שיחה על סיפורים שעברו בעל-פה ועל התרבויות הרחוקות מהן הסיפורים הגיעו. ושוחחנו גם על המפגש שלי איתם שממשיך לרתק אותי ולנגוע עמוק בליבי. למי שפספס או רוצה לראות שוב, הנה ההקלטה של המפגש. אני עומד מאחורי כמעט כל מה שאמרתי שם.

היה בטאפקק (קייפ פרינס אוב ווילס) ישוב בו חיו אסקימואים. בניהם היה איש בשם נקסונאלוק (שוקיים קטנים), אשר היו לו אישה ושני ילדים. יום אחד נקסונאלוק יצא לצוד קריבו וראה עדר של חמישה או שישה איילים. הוא התגנב קרוב אליהם וכשעמד לשגר את החץ שלו אחד האיילים דחף אחורה את הברדס מראשו והפך לאדם. הוא קרא לנקסונאלוק

בהמשך לפוסט הקודם עם הסיפור על חמש הרפואות המקודשות מהתרבות של בני הדינה' (הידועים יותר בשם נבחו Navajo או נבהו Navaho), אספר אליהם קצת. עוד לא חקרתי את התרבות שלהם לעומק, ולא קראתי הרבה מהסיפורים שלהם או על התרבות המסורתית העשירה שלהם, כך שמה נכתב כאן הוא אוסף של אנקדוטות מרכזיות מהתרבות

אחד הסיפורים המרגשים שיצא לי לקרוא מתרבות צפון אמריקאית ילידית הוא הסיפור על חמש הרפואות המקודשות מהתרבות של בני הדינה (Dine’) הידועים יותר כבני הנבהו או נבחו (Navaho, Navajo). הדינה שכנו באופן מסורתי באזורים שנמצאים כיום במדינות אריזונה, ניו מקסיקו, יוטה וקולרדו. את הפוסט הזה נקדיש לסיפור ולמי שסיפר אותו, הסקי בנלי

בפוסט הזה נספר ונשמע את השירה הגרונית האנואטית. יש כמה וכמה תרבויות ששירה גרונית היא חלק מהמסורת שלהם, אך השירה הגרונית האינואטית היא משהו מיוחד ואחר. היא מבוצעת בדרך כלל בזוג ובדרך כלל על ידי נשים. יש בה שילוב מיוחד של משחק, מוסיקה, אומנות ובידור, ובנות האינואיט הצליחו לשמר אותה, להחיות אותה מחדש ולשלב אותה בתרבות העכשיוית.

לנו כאן בישראל, שכמעט לא זוכים לחוות שלג, זה ישמע מוזר ופרדוקסלי, אבל שלג יכול לחמם. זה כמובן תלוי מה מזג האוויר. באזורים הצפונים ביותר של כדור הארץ, שהטמפרטורה בהם יכולה לרדת עשרות מעלות מתחת לאפס, לשלג יכולה להיות איכות מחממת. בעלי חיים יודעים זאת, ורבים מהן חופרות מחילות בתוך השלג כדי להתגונן מהרוח והקור שבחוץ.

בני הבלאקפוט חילקו את השנה שלהם לשתי עונות. למשך החורף כל חבורת ציד חנתה בעמק שזורם בו נחל (שבט היה מחולק לחבורות ציד, וכל חבורה התנהלה באופן עצמאי במשך רוב השנה). בדרך כלל חבורת ציד חזרה לאותו מקום כל חורף. העמק סיפק הגנה מסוימת מסופות השלג והרוחות החזקות שיכולות להשתולל על פני המישורים

השנה צוין בפעם הראשונה בקנדה ה-30 לספטמבר כיום הלאומי לאמת ופיוס. אבל כבר משנת 2013 ה-30 לספטמבר מצוין על ידי ארגונים ילידים כיום החולצה הכתומה במטרה ליצר מודעות וללמד על ההשפעה שיש לפנמיות עליהן נשלחו ילדים ילידים בקנדה. היום הלאומי לאמת ופיוס מיועד לאותה מטרה: לכבד ולזכור את הילדים שנאלצו

אני מביא כאן את ההמשך של סיפור לידתה של איקליג'וק (Iqallijuq)כפי שהיא סיפרה לאנתרופולוג סלאדין ד'אנגלור. בפוסט הקודם סופר כיצד נשמת השם של סבא שלה (אבא של אמא שלה) התגלגל להיות עובר וכיצד בעת הלידה שינה את מינו מזכר לנקבה (כדאי לקרוא את הפוסט הקודם כדי להבין את ההקשר של הפוסט הזה). בסיפור באים לידי ביטוי הרבה

האנטרופולוג ברנרד סלאדין ד'אנגלור כותב על כמה אנשים שפגש אשר סיפרו לו על זכרונות שלהם מרחם אימם. מדובר באנשים שחיו במקומות שונים ברחבי הארקטי ושלא הכירו זה את זה.
הסיפורים הללו מבטאים תפיסה לגבי הנשמה והשם אשר הייתה נפוצה בקרב בני האינואיט. לפי התפיסה הזאת

בניגוד לדימוי שהתקבע, לא כל הילידים בצפון אמריקה גרו בטיפים, למעשה רוב התרבויות לא השתמשו בטיפים, אם כי הטיפי שימש לא מעט חברות ילידות בעיקר באזור המישורים. הטיפי הוא מבנה נייד, כך שניתן לפרק, לנייד אותו ולהרכיב אותו מחדש. הוא בנוי בצורה של קונוס, משלד עשוי מוטות וכיסוי שבמקור היה תפור מעורות.

בלי לזלזל בחומרתה והיקפה של מגפת הקורונה, היא רחוקה מלהיות המגפה החמורה ביותר שפקדה את האנושות. למשל, האוכלוסיה הילידית של אמריקה סבלה מכמה וכמה מגפות שגבו את חייהם של ילידים במספרים שקשה לדמיין. מספרי המתים מאותן מגפות היו עד כדי כך גדולים שהן פגעו ואף מוטטו את המבנים החברתיים

בתקופה הזאת, סביב היום הקצר בשנה, כאשר הימים הולכים ומתקצרים, בתרבויות רבות מציינים חגים או טקסים שאור הוא מרכיב מרכזי בהם (כמו חנוכה וכריסמיס). הטענה היא שהחגים הללו הם דרך להתמודד עם הפחד מהעלמותו של האור, הפחד מהתקצרות הימים עוד ועוד עד שלילה ניצחי ישרור בעולם. אבל יש מקומות בעולם שזה בדיוק מה שקורה

בדרך כלל הבחורים היו אלו שחיזרו אחרי הנערות. כדי להיפגש בחורים היו מתחבאים מחוץ לטיפי של בחירת ליבם בלילות, ממתינים לה לצד השביל למקור המים, או השביל המוביל לאזור בו היא מקוששת עצים. לעיתים אפילו הזדחלו מתחת לכיסוי הטיפי בלילה, ישר למקום בו היא ישנה. כאשר לא הייתה התנגדות לקשר מצד משפחתה של הנערה

כמו במסורות רבות אחרות גם במסורת של בני הבלאקפוט הייתה משמעות מיוחד לשם של אדם. השם נחשב כבעל השפעה על חייו ועל גורלו, כך שהענקת שם התבצעה בתשומת לב ומתוך מחשבה. בניגוד למקובל אצלנו ניתן לאדם רק שם פרטי. כלומר השם לא שייך אדם לשבט, חבורת צייד או שושלת משפחתית. עם זאת לעיתים קרובות קראו על שם אדם שנפטר.

בנות הבלאקפוט בדרך כלל ילדו בטיפי בחברת אישה מבוגרת ומנוסה במיילדות, ולעיתים בסיעו של נשים נוספות. חתיכה מחבל הטבור נשמרה, יובשה ושומרה בתיק עור מעוטר בחרוזים כקמע לבריאות הילד. התיק של הבנים היה בצורת נחש וזה של הבנות בצורת לטאה. בני הבלאקפוט האמינו שנחשים ולטאות מאריכים ימים ולעולם אינם חולים.

עובדה מעניינת שלמדתי על התרבויות הילידות של צפון אמריקה דרך המחקר על שבטי הבלאקפוט הוא קיומה של שפת סימנים. שפה שדומה במהות שלה לשפת הסימנים בה מדברים אנשים חרשים, אלא שנעשה בה שימוש נרחב בין אנשים שומעים. בניגוד לדימוי שמתקבל מסרטים הוליוודים, הילידים של צפון אמריקה דברו שפות שונות.

ראסמוסן מספר על פעם בה התארח באיגלו של אָוָה על קרח הים. במשך כמה ערבים ישב עם כמה מבני השבט ודן איתם בחוקי החיים ומנהגי הטאבו. "כולם ידעו בדיוק מה יש לעשות בכל מצב נתון, אבל כל פעם ששאלתי 'למה?' הם לא יכלו לתת תשובה". ראסמוסן כבר תיעד מפיהם את המידע בו חפץ על מנהגי הטאבו, והוא מספר שבצדק זה נראה להם בלתי סביר

המנהגים והחוקים לגבי לידה אשר אני עומד לפרט תועדו על ידי קנוד ראסמוסן באיגלוליק (בארקטי הקנדי) בשנות ה-20 של המאה שעברה. מדובר על חוקים שהיו נהוגים בקרב בני אינואיט מאזור איגלוליק, אך הם דומים למנהגים שראסמוסן תיעד באותה תקופה בקרב בני הנטצליק. בכל אופן, בני האינואיט התפרשו על שטח עצום

ב-11 למרץ 1923 יצא קנוד ראסמוסן מהצד המערבי של מפרץ הדסון למסע מזחלות הכלבים הגדול שלו במטרה לחצות את הארקטי האמריקאי, ממזרח קנדה עד מערב אלסקה, ולפגוש את כל שבטי האינואיט שבדרך. כדי להצליח במשימה הוא צירף אליו שני בני אינואיט מגרינלנד, גבר ואישה. קָבִיגַארְסוּאָק המכונה גם מִיטֵק (ברווז האדרית),

שמחתי לראות סקירה של ד"ר נירה לוין על הספר "סיפורים גרינלדיים" באתר דףדף. הסקירה הזאת היא הזדמנות בשבילי להתייחס לשאלת ההתאמה של הספר לילדים, שאלה שמעסיקה אותי ושהרבה פעמים עולה כאשר מישהו מתענין בספר. שאלה שעולה משום שהספר הזה אינו תואם את התפיסות המקובלות לגבי ספרות לילדים.

בספרו על בני איגלוליק (בני אינואיט מצפון קנדה) כותב קנוד ראסמוסן ש"מכל מקורות הכוח, מילות קסם הן הקשות ביותר להשגה. אבל הן גם בעלות הכוח הרב ביותר, זאת משום שזאת הייתה מילה – מילת קסם – אשר בשחר הימים כאשר המין האנושי חי בחשכה, נתנה לו אור; וזה היה באמצעות מילת קסם שהמוות הובא לעולם בזמן בו בני האדם התחילו להתרבות

בפוסט הקודם סיפרתי שבני האינואיט כתבו סוגים שונים של שירים. בין היתר הם כתבו "שירי לעג". אדם כתב שיר לעג לאדם אחר שפגע בו, עלב בו, רימה אותו או נהג בו בחוסר כבוד; לאדם שהוא חש כלפיו כעס או שנעלב ממנו. את שיר הלעג היה שר המשורר בפומבי, בעת כינוס, וכך מטיח את האשמות שלו באותו אדם.

שירה תפסה מקום מרכזי ביום יום של בני האינואיט. דוגמא מקרית: בשלושה מתוך ארבעת הסיפורים בספר "סיפורים גרינלנדיים" שירה תופסת מקום. בסיפורים שבספר ההקשר של השירה הוא על פי רוב עשית כשפים, כלומר שירה כלחש קסמים, אבל בני האינואיט שרו בהקשרים רבים אחרים:

החלטתי לקנות צלצל. משהו שאפשר יהיה באמצעותו להדגים את שיטות הצייד שהיו נהוגות בקרב בני האינואיט, שניתן יהיה לחוש אותו, לגעת, להתנסות. חיפוש במרשתת לא העלה בתחילה הרבה. מצאתי כמה צלצלים עתיקים ויקרים שלא בטוח שאפשר ממש להדגים איתם. גיליתי שיש דבר כזה צלצל אימון (practice harpoon).

בהמשך לפוסט הקודם על הסרט Angry Inuk, הנה עוד ביטוי קולנועי בקשר לתרבות הציד של בני האינואיט. החיים באזור הארקטי בו אין צומחים עצים והצמחיה מועטה חייבו במשך הדורות הסתמכות כמעט מוחלטת על בעלי חיים כמקור למזון, לביגוד ואף למגורים. כך היה במשך אלפי שנים בארקטי. בעשורים האחרונים, לאחר כיבוש הארקטי על ידי האדם

במשך עשורים מנהלים ארגונים סביבתיים גדולים מלחמה מתוקשרת ויצרית בהשקעה על סכומי עתק נגד צייד כלבי ים. ידוענים, כבריג'יט בורדו, יצאו נגד הציד, ומצטיירת תמונה כי מדובר בצייד אלים ומיותר שבא לספק תעווה של בני מערב למוצרי יוקרה. מסעות יחסי הציבור נגד הצייד יצרו שם רע לצידים ולמשתמשים בעורות, והולידו חוקים נגד סחר בעורות כלבי ים באיחוד האירופי.

בקיץ של שנת 1921 עלו על סיפון המפרשית הממונעת "מלך הים" (Sea King) 7 מחברי משלחת הת'ולי החמישית בראשותו של קנוד ראסמוסן. המפרשית, שנבנתה במיוחד עבור המשלחת, יצאה מקופנהגן (דנמרק) לעבר גרינלנד. אך הפעם, בניגוד למשלחות הת'ולי הקודמות, גרינלנד לא הייתה היעד. הם עצרו בגרינלנד כדי לקחת ציוד שנחוץ למסעות