בלי לזלזל בחומרתה והיקפה של מגפת הקורונה, היא רחוקה מלהיות המגפה החמורה ביותר שפקדה את האנושות. למשל, האוכלוסיה הילידית של אמריקה סבלה מכמה וכמה מגפות שגבו את חייהם של ילידים במספרים שקשה לדמיין. מספרי המתים מאותן מגפות היו עד כדי כך גדולים שהן פגעו ואף מוטטו את המבנים החברתיים
בתקופה הזאת, סביב היום הקצר בשנה, כאשר הימים הולכים ומתקצרים, בתרבויות רבות מציינים חגים או טקסים שאור הוא מרכיב מרכזי בהם (כמו חנוכה וכריסמיס). הטענה היא שהחגים הללו הם דרך להתמודד עם הפחד מהעלמותו של האור, הפחד מהתקצרות הימים עוד ועוד עד שלילה ניצחי ישרור בעולם. אבל יש מקומות בעולם שזה בדיוק מה שקורה
בדרך כלל הבחורים היו אלו שחיזרו אחרי הנערות. כדי להיפגש בחורים היו מתחבאים מחוץ לטיפי של בחירת ליבם בלילות, ממתינים לה לצד השביל למקור המים, או השביל המוביל לאזור בו היא מקוששת עצים. לעיתים אפילו הזדחלו מתחת לכיסוי הטיפי בלילה, ישר למקום בו היא ישנה. כאשר לא הייתה התנגדות לקשר מצד משפחתה של הנערה
כמו במסורות רבות אחרות גם במסורת של בני הבלאקפוט הייתה משמעות מיוחד לשם של אדם. השם נחשב כבעל השפעה על חייו ועל גורלו, כך שהענקת שם התבצעה בתשומת לב ומתוך מחשבה. בניגוד למקובל אצלנו ניתן לאדם רק שם פרטי. כלומר השם לא שייך אדם לשבט, חבורת צייד או שושלת משפחתית. עם זאת לעיתים קרובות קראו על שם אדם שנפטר.
בנות הבלאקפוט בדרך כלל ילדו בטיפי בחברת אישה מבוגרת ומנוסה במיילדות, ולעיתים בסיעו של נשים נוספות. חתיכה מחבל הטבור נשמרה, יובשה ושומרה בתיק עור מעוטר בחרוזים כקמע לבריאות הילד. התיק של הבנים היה בצורת נחש וזה של הבנות בצורת לטאה. בני הבלאקפוט האמינו שנחשים ולטאות מאריכים ימים ולעולם אינם חולים.