היה בטאפקק (קייפ פרינס אוב ווילס) ישוב בו חיו אסקימואים. בניהם היה איש בשם נקסונאלוק (שוקיים קטנים), אשר היו לו אישה ושני ילדים. יום אחד נקסונאלוק יצא לצוד קריבו וראה עדר של חמישה או שישה איילים. הוא התגנב קרוב אליהם וכשעמד לשגר את החץ שלו אחד האיילים דחף אחורה את הברדס מראשו והפך לאדם. הוא קרא לנקסונאלוק
בהמשך לפוסט הקודם עם הסיפור על חמש הרפואות המקודשות מהתרבות של בני הדינה' (הידועים יותר בשם נבחו Navajo או נבהו Navaho), אספר אליהם קצת. עוד לא חקרתי את התרבות שלהם לעומק, ולא קראתי הרבה מהסיפורים שלהם או על התרבות המסורתית העשירה שלהם, כך שמה נכתב כאן הוא אוסף של אנקדוטות מרכזיות מהתרבות
אחד הסיפורים המרגשים שיצא לי לקרוא מתרבות צפון אמריקאית ילידית הוא הסיפור על חמש הרפואות המקודשות מהתרבות של בני הדינה (Dine’) הידועים יותר כבני הנבהו או נבחו (Navaho, Navajo). הדינה שכנו באופן מסורתי באזורים שנמצאים כיום במדינות אריזונה, ניו מקסיקו, יוטה וקולרדו. את הפוסט הזה נקדיש לסיפור ולמי שסיפר אותו, הסקי בנלי
בפוסט הזה נספר ונשמע את השירה הגרונית האנואטית. יש כמה וכמה תרבויות ששירה גרונית היא חלק מהמסורת שלהם, אך השירה הגרונית האינואטית היא משהו מיוחד ואחר. היא מבוצעת בדרך כלל בזוג ובדרך כלל על ידי נשים. יש בה שילוב מיוחד של משחק, מוסיקה, אומנות ובידור, ובנות האינואיט הצליחו לשמר אותה, להחיות אותה מחדש ולשלב אותה בתרבות העכשיוית.
לנו כאן בישראל, שכמעט לא זוכים לחוות שלג, זה ישמע מוזר ופרדוקסלי, אבל שלג יכול לחמם. זה כמובן תלוי מה מזג האוויר. באזורים הצפונים ביותר של כדור הארץ, שהטמפרטורה בהם יכולה לרדת עשרות מעלות מתחת לאפס, לשלג יכולה להיות איכות מחממת. בעלי חיים יודעים זאת, ורבים מהן חופרות מחילות בתוך השלג כדי להתגונן מהרוח והקור שבחוץ.